אם רק תסכימי לפתוח את הדלת שלך לתוך עצמך, תגלי שיש בך היכולת לקבל הרבה תובנות לגבי דברים שונים בחייך.
היא הגיעה אליי הבוקר, בקושי נושמת. על סף התקף אסטמה. קוצר הנשימה היה חד וברור. "אני לא נושמת כבר יומיים, היא אמרה לי, אם הטיפול שלך לא יעזור לי, אני נוסעת למיון".
בדקתי איתה אם השבוע החולף היה לחוץ במיוחד, אם קרה משהו שיכול היה להביא אותה למצב שהיתה בו- והתשובה שלה היתה שלא. היא סיפרה שהיא ישבה וחשבה על מה יכול היה להביא אותה למצב הזה. אבל לא הצליחה למצוא תשובה.
הזמנתי אותה רגע להתחבר פנימה, לעצום עיניים ולנסות לחוש את הגוף, להקשיב לו, ממקום של אמפתיה נטולת ביקורת.
ביקשתי ממנה לדמיין אור שסורק את כל גופה, מקצה הראש ועד קצות כפות הרגליים (כמו האור שיש במכונת הצילום) ולהרגיש איפה הוא נתקע. היא חשה את התקיעות בגרון בחזה ובבטן, ועוד לפני שהספקתי להנחות אותה לגבי ההמשך, היא פקחה את עינייה, והתשובה היתה בידה.
אחד הבנים שלה עובר תקופה ריגשית קשה מאוד וזה מצריך ממנה להיות נוכחת בהרבה פגישות בביה"ס ובנוסף עם גורמי רפואה שונים, ומה שהתחוור לה, רק מההתבוננות הזו פנימה, זו העובדה שהיא לא נתנה לזה מקום. היא פשוט המשיכה הלאה, עוד משהו שיש לעשות ברצף המטלות היום יומיות. פתאום התחוור לה שהיא צריכה רגע לכאוב, לכעוס, להתאבל ולא להמשיך הלאה כרגיל.
מהרגע שהתובנה הזו חילחלה לתוכה, הנשימה שלה השתנתה באחת.
היא התחילה לנשום רגיל…
אחרי שהיא הצליחה לנשום, הזמנתי אותה למיטת הטיפולים, והענקתי לה טיפול משחרר, מרגיע ומטעין מצברים וכוחות להמשך הדרך.
אני מאמינה שהטיפול היה אפקטיבי במיוחד, הודות להבנה שלה מה היה הגורם לקוצר הנשימה, והעובדה שעכשיו יש לה דרך להתמודד ולהמשיך הלאה ממקום קשוב יותר לעצמה.
חשוב שתזכרי, שלכל כאב גופני יש מקור ריגשי. לא תמיד אנחנו יודעות מה הוא- אבל הוא קיים. ולפעמים, רק צריך להסכים לפתוח את הדלת ולהתבונן.
