עיבוד לידה

אחרי שילדת, גם את שמעת משפטים כאלה?

"אל תתעסקי בשטויות, את בריאה, התינוק שלך בריא – הכול בסדר!"

"מה שהיה היה, זה כבר לא משנה כי את אחרי"

"למה לנבור בעבר? זהו, נגמר. צריך להמשיך הלאה!"

אז זהו.. שלא ממש ולא תמיד..

שמעת פעם על עיבוד לידה?

עיבוד לידה = ניקוי של אירוע טראומתי

תגידי, מה את זוכרת מהלידה שלך?

כשאת נזכרת בחוויה הזו, האם הקושי צף ועולה?

האם יש לך איזה רגע שחרוט לך עמוק בזיכרון

או תמונה שצפה ועולה בהזדמנויות שונות,

מתפרצת לך לתודעה, לפעמים ממש ללא הזמנה?

בואי נדבר רגע באמת על החוויה שעברת,

נשים על השולחן את העובדה שלמרות שיצאת בידיים מלאות מהאירוע הזה,

יכול להיות שיצאת גם עם כאב/בור/חור בנשמה

שמלווים לעיתים ברגשות עזים כמו כעס, אשמה, חרטה…

וכל זה לגמרי לא מפחית מהעובדה שאת בריאה (בגוף לפחות) והתינוק שלך בריא.

אני רוצה לספר לך שטראומה שנחוותה לעולם תשאיר "סימן" בתוכנו

גם בגוף וגם בתודעה.

כי טראומה, כפי שהסבירה לי לפני שנים מורה יקרה שלי, היא כמו תמנון –

שולחת זרועות לכיוונים רבים כל כך,

עד שלא תדעי להבחין ולהגיד שהמקור להתנהגות, לרגשות, למחשבות שלך נמצא בחוויה הראשונית הזו.

למידה מתרחשת במוח ב- 2 סיטואציות.

בעזרת חזרתיות – כשאנחנו עושות שוב ושוב את אותו הדבר

או

כשאנחנו חוות אירוע טראומתי כלשהו.

אז מתרחשת למידה מאוד מהירה במוח (בום!!!!!!!!)

והזיכרון הזה נשאר "חי" בתוכנו, ללא קשר לזמן שעבר בפועל מאז האירוע.

אנשים רבים מאמינים שאם הם סחבו טראומה במשך הרבה זמן

יהיה קשה להפטר ממנה (או "לנקות" אותה כמו שאני קוראת לזה).

אבל בעצם – אם באירוע טראומתי, נוצרת למידה מאוד מהירה במוח,

זה אומר שאם נשתמש בכלים הנכונים,

(דמיון מודרך, תת מודע ועוד…)

נוכל לשנות את הזיכרון באותה קלות ומהירות.

מה שמתרחש בניקוי הטראומה הוא פשוט מאוד –

אנחנו שולפים את הזיכרון הזה – זה שמתויג במוח כ #זיכרון_טראומתי

ומתייגים אותו מחדש

כ #אירוע_לא_נעים, כמו עוד הרבה אירועים לא נעימים שחווינו ועוד נחווה במהלך השנים.

כשהמוח שלנו לומד לעשות את זה

הזיכרון כבר לא מפעיל אותנו מבחינה רגשית.

וכשניזכר במה שהיה שם זה כבר לא יגרום לאותן תחושות גופניות כמו פעם.

לא יהיה בכי, כיווץ מבפנים, תחושה של חוסר אונים, כעס או כל רגש לא נעים אחר.

"זה כאילו שזה כבר לא קשור אליי יותר",

"אני מרגישה הרבה יותר קלילה עכשיו",

"מרגיש לי כאילו זה ממש רחוק ממני".

את המשפטים האלה אני שומעת בסוף הטיפול

כשאני מלווה נשים אמיצות שהחליטו

שהן כבר לא רוצות לשאת את המשא הכבד הזה,

של התחושות, הרגשות והמחשבות על הלידה.

אין תחושת סיפוק גדולה מזו.

חיבוק ממני,

קארן ❤️